<h1>ספר הבתים הלכ' ברכות שער ארבעה עשר ס"א</h1>
<h2>דף ס:</h2>
מצות עשה מדברי סופרים לברך על כל המצות בין שהן מדברי סופרים, כל מצוה שהיא מזמן לזמן מברך עליה שהחיינו, נטל לולב לצאת בו מברך על נטילת לולב וכן העושה סכה לעצמו מברך שהחיינו, נכנס לישב בה מברך לישב בסכה, היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך בעת שיחדש שהחיינו ואם אין יכול לחדש בה דבר לכשיכנס שם מברך שתים, לא ברך שהחיינו בשעת עשיית הסכה (מברך) בליל ראשון של חג על כוס של קדוש מברך שהחיינו וכן בנטילת לולב וכן כל כיוצא בזה. יש מי שכתב אע"פ שברך על הסכה מברך בליל ראשון כמו שמברך בשאר ימים טובים. וכתב הר"ם אם עשה מצוה ולא בירך אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשיה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, [כיצד] הרי שנתעטף בציצית או הניח תפילין או ישב בסכה ולא ברך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף להתעטף בציצית וכן אחר שלבש תפלין להניח תפלין ואחר שישב בסכה לישב בסכה. אבל מי שעשה מצוה ולא בירך ואין עשיית המצוה קיימת אינו חוזר ומברך, כיצד שחט בלא ברכה אינו חוזר ומברך וכן אם כסה בלא ברכה או הפריש תרומה ומעשרות וכיוצא בזה. ואין לך מצוה שמברכין עליה אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד שאינו בכלל ישראל עד שיטבול ואינו יכול לומר אקב"ו לפיכך מברך אחר הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברכה, כן פסק הרי"ף בטבילת הגר וכן דעת רבים מגדולי הפוסקים והמפרשים. והרב בעל התוספות כתב שכל חייבי טבילות אין מברכין אלא לאחר טבילתן. והראשון נראה עיקר. כתב הרב ר' יוסף אבן פלט מי שעשה אחת מן המצות ולא ברך עובר לעשיתה מברך אחר עשיתה, ואין בזה משום מברך ברכה שאינה צריכה שברכת המצות הודאה היא.
כל המצות שעשיתן גמר כגון מצות מילה ומעקה מברך עליה בשעת עשיה וכל מצוה שאין עשיתה גמר מצותה כגון כתיבת תפלין ועשית ציצית אינו מברך בשעת עשיה אלא בשעה שיקיים המצוה כיצד כשיניח תפלין מברך להניח תפלין כשילבש ציצית מברך להתעטף בציצית וכן כל כיוצא בזה.
